כרגיל, גם כאן אנחנו נתקלים בסיפורים ותיאוריות רבות. שניים מהסיפורים הבולטים מובאים כאן, ובנוסף ההסבר היחיד שגם מעוגן ברישומים היסטוריים.
הסיפור הראשון מתרחש בזמן השלטון האנגלי באירלנד. מיותר לציין (אבל נציין בכל זאת משום מה) שהאירים לא אהבו את הכיבוש ואת הדיכוי של המסורת האירית. לכן, כשקבוצת רקדנים איריים הוזמנו לבוא לרקוד בפניי מלכת אנגליה, הם רקדו כשידיהם צמודות לגוף כאקט מחאתי שמתריס ומבהיר שהם לא נהנים מהריקוד.
ייתכן שהסיפור קרה באמת - המלכה באותו זמן (אליזבת הראשונה) באמת אהבה ריקודים אירים ובהחלט היה נהוג לברך בני מלוכה בהגיעם באמצעות רקדנים אירים. ההתנגדות לאנגלים ברורה מאליה - במאה ה-14 התרבות האירית הוצאה מהחוק על ידם.
יחד עם זאת, נראה מוזר שאחרי חוק שהופך את התרבות האירית ללא חוקית, רקדנים יוזמנו לרקוד בפני המלכה ריקודים איריים מסורתיים...
יחד עם זאת, נראה מוזר שאחרי חוק שהופך את התרבות האירית ללא חוקית, רקדנים יוזמנו לרקוד בפני המלכה ריקודים איריים מסורתיים...
הסיפור השני מצביע על הכנסיה הקתולית כאחראית למנהג. לפי הכנסיה, הריקוד האירי לא התאים לערכים שלה, והיא הכניסה בו שינויים - הרקדנים אולצו ליישר את גבם, להחזיק את ידיהם למטה קרוב לגוף ולמחוק את החיוך מהפנים.
ובכל זאת, ההסבר האמין ביותר הוא כזה:
מומחי הריקוד של המאה ה-18 אהבו מאוד את כללי הנימוס הקשוחים והקפדניים, והם מאוד לא אהבו את תנועות הידיים החופשיות שהיו שכיחות בסגנון הריקוד האירי המוקדם יותר (Sean Nos). לכן, הם אילצו את תלמידיהם לרקוד עם הידיים בפוזיציה קבועה, כשהם מחזיקים אבן ביד כדי לשמור על אגרוף קמוץ.
נו, לפחות יצא מכל הסיפור ריקוד מאוד מובחן וייחודי.
*תודה לאיתן כליף על הפירור.
